ביצוע פסק דין פינוי באמצעות הוצל"פ כנגד מי שלא היה צד להליך

העובדות

1.         נשוא התביעה דנן הוא נכס מקרקעין, המורכב ממספר מבנים, ברח' בן צבי 49   תל-אביב, בחלקות 30 ו-31 גוש 7053 (להלן - הנכס).

            המשיב הוא הבעלים של המקרקעין, עליהם מצוי הנכס.

            גב' דינה סויסה פרץ ז"ל (להלן - דינה), שנפטרה בחודש אפריל 2006, היתה אשתו של המבקש. לבני הזוג מספר ילדים משותפים והמשפחה התגוררה בנכס מתחילת שנות ה-60.

            לדברי בנו של המבקש, שנתן תצהיר התומך בתובענה, בסביבות שנת 1983 נפרדו המבקש ודינה, אך המשיכו להתגורר בנפרד בחלקים נפרדים של הנכס.

2.         מסיבה כלשהי שלא הובררה, תבע המשיב בשנת 1987 את דינה בלבד לסילוק ידה מן הנכס, ת.א. (שלום ת"א) 16782/87 (להלן - התביעה).

            בתום המשפט, במהלכו העיד בין השאר גם המבקש, ניתן ביום 22.9.88 פסק דין המורה לדינה לפנות את הנכס (להלן - פסק הדין).

            ערעור שהגישה דינה על פסק הדין נדחה בפסק דין מיום 5.3.90.

            למרות זאת, המשיכו דינה ומשפחתה להחזיק ולהתגורר בנכס, דינה עד לפטירתה, ומשפחתה והמבקש עד היום.

3.         רק ביום 14.5.07, לאחר פטירתה של דינה, פתח המשיב תיק בהוצאה לפועל לביצוע פסק הדין (להלן - תיק ההוצל"פ), וביום 9.10.07 נמסרה למבקש הודעה מאת ראש ההוצאה לפועל לפינוי הנכס.

4.         בתובענה זו עותר המבקש למתן צו הצהרתי, לפיו פסק הדין אינו חל על המבקש, וכי לא ניתן לפנות את המבקש מכח פסק הדין או מכוחו של תיק ההוצל"פ.

            המבקש ביקש גם מתן צו זמני לעיכוב הפינוי.

            המשיב הגיש תשובה מפורטת, על פיה הוא מתנגד למתן הצו ההצהרתי המבוקש ולמתן הצו הזמני.

בדיון שהתקיים בבקשה לצו זמני קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט, לפיה המשיב ויתר על חקירת המצהיר מטעם המבקש, בנו משה בן שמעון, ניתנה שהות לניהול משא ומתן, והוסכם על עיכוב ביצוע הפינוי עד למתן פסק הדין.

            המשא ומתן לא צלח, ומכאן הצורך בהכרעה.

טענות הצדדים

5.         המבקש טוען (כאמור, באמצעות בנו מהסיבה שתוברר להלן), כי הוא מתגורר בנכס ברציפות מאז שנת 1963, דבר שהיה ידוע היטב למשיב. למרות זאת, בחר המשיב להגיש את התביעה כנגד דינה בלבד.

            מאז מתן פסק הדין ובמשך כ-19 שנה לא פעל המשיב במאומה לביצוע פסק הדין, והוא נזכר לעשות כן רק לאחר פטירתה של דינה וכנגד המבקש דווקא.

            המבקש טוען, שמכיוון שהוא לא נתבע בתביעה, הרי שפסק הדין אינו חל עליו.

            עוד טוען המבקש, כי הוא אינו צריך להיפגע מהשיהוי הרב שנקט המשיב בהפעלת פסק הדין.